"הרקדנים הם האתלטים של אלוהים"

הרקדנים הם האתלטים של אלוהים." אלברט איינשטיין אמר, ואדוארד דגה צייר.

ב 19.7.1834 נולד הצייר והפסל הצרפתי אדגר דגה. הוא נולד למשפחה אמידה ממוצא איטלקי וגדל בבית עם אווירה בורגנית אומנותית, שמוסיקה ספרות ואומנות היו חלק מחיי היום יום שלהם.

רקדנית.שמן על בד ציור: עליזה גוטמן

נשים צעירות וענוגות תנועה, מככבות בכ-1,500 מהציורים והרישומים שדגה הקדיש לבלט ולרקדניות.

יצירות האמנות האהובות ביותר על האמן הצרפתי היו של בלרינות צעירות, כיתות לימוד ריקוד, שיעור מחול קבוצתיים, רקדניות צעירות בשמלות לבנות צחות, או צבעוניות, ובעצם כך, הפך את הבאלט למן עולם יפה תמים ווורדרד.

רקדניות באלט. שמן על בד. ציור: עליזה גוטמן

דגה שנולד וגדל בפריז בבית רחב ידיים, הפך בגיל 18 את אחד מחדרי בית המשפחה לסטודיו, ועבד תחת הדרכתו של פליקס ג'וזף באריאס. הוא צילם ציורים ודמויות שאהב, תמונות מהלובר ולמד לעשות עותקים זהים מציורי מופת, דיוקנאות ונושאים היסטוריים.

בהמשך חייו הוא התרכז בנושאים מהחיים המודרניים: רקדניות, אקרובטים, בתי קפה קברטים, זמרים וכו.

הוא בעיקר צייר תנועה.

נשים כובסות נשים רוקדות נשים רוחצות מסתרקות מתלבשות, נועלות וכו. הוא צייר גם קונצרטים ומירוצי סוסים.

דגה הרבה לצייר את מאחורי הקלעים של בית האופרה בפריז, את הרקדניות הצעירות והחיוורות שמחות או עצובות בשמלות צבעוניות, ואת המורים למחול, הקפדניים (והזקנים) שלהן.

דגה ידע לתפוס תנועה, קו, תנוחה, כאילו הוא מצלם רגע מתוך סרט. הוא השתמש בצבעי פסטל ובקומפוזיציות חדשניות, שהקדימו את זמנן. לעיתים נראה כאילו הדמויות "נחתכו" בקצוות הבד, ממש כמו פריים של מצלמה. הצפייה בציוריו היא חוויה של כמעט-תנועה

בלרינה בלבן. ציור: עליזה גוטמן

הרקדניות באלט של דגה התחילו בשנת 1881 מהפסל המשגע והמיוחד שהוצג גם אצלנו במוזיאון תל אביב "הרקדנית הקטנה בת ה 14" והמשיכו עם הרבה מאד ציורי רקדניות ובלרינות . הפסל המקורי, בגובה של כ-99 ס"מ, מציג את דמותה של רקדנית באלט צעירה שעומדת על כן נמוך מעץ. גופה של הרקדנית עשוי ברונזה.

בנוסף דגה בחר להוסיף לפסל פריטים אמיתיים, מה שהיה חדשני באותה תקופה, ובהם חצאית בלט אמיתית, פאה וסרט לשיער שהעניקו לדמות מראה כמעט אמיתי.

דגה יצר את הפסל על פי דמותה של מריה ון גותהם (Marie van Goethem), שהייתה תלמידת בלט של בית האופרה הצרפתית בפריז.

בנובמבר 1991 נמכר עותק השעווה המקורי של הפסל, לאספן פרטי, במכירה פומבית בסכום של 11.6 מיליון יורו.

רגלי בלרינות. ציור: עליזה גוטמן

אהו היה אדם סגור, רווק כל חייו, והרבה להתבודד.

בערוב ימיו דגה התעוור, הוא ניסה לצייר יצירות גדולות במיוחד ולפסל, אך לא הצליח.

מספרים שהיה מתהלך ברחובות פריז כשהוא כמעט עיוור לחלוטין, בודד ותלוש מהמציאות.

דגה נקבר בבית הקברות היפהפה והירוק במונמארטר כשהוא משאיר מעל 2000 יצירות מופת.

הקבר של דגה, מונמארטר. צילום:ניר יבלונקה

• "כאשר מישהו משלם שלוש מאות פרנק בעבור תמונה, זה סימן שהיא מוצאת חן בעיניו; כאשר הוא משלם שלוש מאות אלף, זה סימן שהיא מוצאת חן בעיניו של הזולת" אדוארד דגה

• –

מחול באדום. ציור : עליזה גוטמן

ואולי בעצם, בשנים האחרונות אני מגשימה בעקיפין חלום ילדות ישן.

בילדותי רקדתי בלט, הייתי בלא מעט חוגים, חלמתי לרחף באלגנטיות, אך אף פעם לא ממש הצלחתי בתנועות הארוכות והאציליות.

לא הייתה לי הקואורדינציה, לא הגוף הנכון, ולא הסיכוי לרקוד את הריקוד הענוג שדמיינתי.

אז היום, אני מציירת רקדניות. בשלל צבעים, טכניקות וגדלים – בתנועה, במנוחה, בשיעור, בהכנה, ברגעים הכי עדינים ושבריריים.

שיעור מחול. מוזיאון דאורסיי. צילום: עליזה גוטמן

כמו דגה, גם אני רואה במחול לא רק אמנות, אלא חיים שלמים של משמעת, חלום והתמסרות. מאחרוי כל תנועה קלה ומקפקפת מסתתרת עבודה יומיומית קשה, כאב פיזי לגוף שמתאמץ להיראות קליל כנוצה.

ייתכן שהרקדניות היו הסיבה שהתחלתי לצייר, בצעדים קטנים, מתוך געגוע למה שלא הצלחתי בו בעבר.

כפרנקופילית בנשמתי, בכל ביקור בפריז אני מוצאת את עצמי שוב מול ציוריו במוזיאון ד'אורסיי Musée d'Orsay עומדת מול הרקדניות שלו – מוקסמת מהיכולת להחיות תנועה על בד דומם.

וכך בין המחול לצבע, בין דגה לזכרונותיי, אני ממשיכה ליצור. כל ציור הוא הזמנה קטנה להציץ לעולם שבו תנועה רגש וחלום, מתמזגים, ולהיזכר שגם מאחורי הקלות והשמחב מסתתרת תמיד עבודה עם לב ונשמה.

ואם הגעתם עד לכאן ואהבתם, סמנו לי לייק/לב אדום שאדע ♥

תוכלו גם להירשם בעמוד הראשון לניוזלטר שלי, ותקבלו מייל כשיש בלוג חדש באתר.

מוזמנים להציץ באתר החדש layzagallery.com

בחנות און ליין הבינלאומית שלי https://layzagallery.etsy.com

 ולעקוב אחריי באינסטגרם layzagallery1