כל החיים לפניה- האישה והאגדה
- עליזה גוטמן - ציירת
- לפני 3 ימים
- זמן קריאה 4 דקות
סימון סניורה
נולדה ב-25 במרץ 1921 בווייסבאדן שבגרמניה בשם סימון אנרייט שארלוט קמינקר, בתו של אנדרה קמינקר, קצין צרפתי ממוצא יהודי-פולני, ואמו ג’ורז’ט ממוצא צרפתי.
כשהייתה ילדה עברה המשפחה לפרברי פריז, לנאיי-סור-סן, שם גדלה באווירה אינטלקטואלית אך גם צנועה, מלאה ספרים, מוזיקה ואנשים שחלמו על צרפת חופשית.
בתקופת הכיבוש הנאצי החלה להשתלב בעבודות קטנות בקולנוע, תחילה כניצבת, אחר כך בתפקידי משנה.
מתוך פחד ממוצאה היהודי אימצה את שם נעוריה של אמה, “Signoret” כדי להסתיר את זהותה.
הסרטים הראשונים שלה שידרו עוצמה שקטה, נוכחות שונה מהכוכבות הקלילות של התקופה.
הפריצה
בשנות החמישים פרצה לתודעה עם הסרט Casque d’Or (1952), שבו גילמה אישה אהובה ונאיבית שנלכדת בעולם של גברים אלימים. דמותה מלאת הרגש, המוסר והכאב הפכה אותה לסמל של נשיות אחרת, כזו שאינה רק יפה, אלא חכמה, עקשנית ועמוקה.
י
שש שנים מאוחר יותר, בסרט Room at the Top (1958), כבשה את העולם וזכתה בפרס האוסקר לשחקנית הטובה ביותר, והיתה בעצם לשחקנית הצרפתייה הראשונה שזוכה באוסקר.
אחד הרגעים הגדולים בקריירה של סימון סניורה הגיע ב־1977 עם הסרט כל החיים לפניו (La Vie devant soi), בבימויו של משה מזרחי שלנו. הסרט מבוסס על ספרו עטור הפרסים של רומן גארי (שפרסם בשם העט אמיל אז׳אר), והוא הפך לאחד התפקידים המזוהים ביותר עם סניורה. היא גילמה את מדאם רוזה, ניצולת שואה יהודייה שמגדלת בביתה ילדים של נשים בזנות בפריז, דמות שברירית, קשה, אך מלאה חמלה.
כדי לגלם אותה, סניורה עברה שינוי עמוק: היא עלתה במשקל, ויתרה על כל זוהר הוליוודי, ובחרה להראות על המסך את קמטי חייה במלואם. המשחק שלה בסרט היה שיעור בכנות אנושית.
נטול יופי חיצוני, אך גדוש אמת פנימית. המבקרים היללו את הופעתה כ“אחת מהופעות המשחק הנשיות הגדולות בתולדות הקולנוע הצרפתי”, והסרט עצמו זכה בפרס האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר לשנת 1978.
הרומן שעליו מבוסס הסרט תורגם לעברית בתרגומו הרגיש והעשיר של ידידי היקר אביטל ענבר, שהצליח ללכוד בעברית את הלב הפועם של פריז, את שפת הרחוב הצבעונית ואת האנושיות הפשוטה שבין השורות.
דמותה של מדאם רוזה סימלה את אותה תערובת של כאב ואהבה שאפיינה גם את סניורה עצמה, אישה שחוותה קושי, ראתה את התהום, ובכל זאת בחרה להעניק חמלה. רבים ראו בתפקיד הזה סגירת מעגל של חייה, מהילדה הענייה בלוזאן, דרך האישה הכוכבת של צרפת, ועד לדמות הקשישה שמחזיקה באצבעותיה הקטנות את כל ההיסטוריה של המאה העשרים.
באותן שנים פרסמה את ספרה האוטוביוגרפי La Nostalgie n’est plus ce qu’elle était, שבו התמודדה בכנות עם הזדקנות, אהבה, פוליטיקה ופחד מהשכחה. היא כתבה בלי פילטרים, אישה שמתעקשת לראות את עצמה, לא רק כפי שהעולם רואה אותה.
אהבה זה כואב
בשנת 1951 כשהיא בת 32 נישאה סימון לשחקן ולזמר איב מונטאן, אחד הגברים היפים והכריזמטיים של צרפת.
יחד הפכו לזוג מיתולוגי, שניהם מוכשרים יפים ו...שמאלנים, אידיאליסטים, מעורבים פוליטית ואמנותית, וחיים באור הזרקורים המתמיד של התקופה
בין כל תפקידי הקולנוע והאור הבלתי פוסק של חייה, הייתה לסימון גם פינה קטנה של שלווה דירת האבן הקטנה שלהם בכיכר דופיין, אחת הפינות הקסומות בלב פריז, ובעצם הפינה בעיר שאני אוהבת במיוחד.
שם, בבית מספר 15 בין חלונות הגג והאור המשתנה של נהר הסן, היא ומונטאן ניסו לייצר שגרה פשוטה של חיים. הכיכר הזאת, הקטנטונת המשולשת הכי אורבנית ויפהפייה בעיר.
כיכר שהמשורר ז'ראר דה נארוול כתב עליה שהיא מזכירה לו איבר מין נשי שחבוי לרגלי הסיין.
דיי נחבאת מהמולת העיר ומחברת בין העבר הרומנטי של פריז לבין הזמן העכשווי, הכיכר, הייתה עבורה סוג של מקלט מקום שבו יכלה להיות סימון, לא “סניורה”.
מספרים ששניהם היו יוצאים באצילות בשעות אחהצ ויושבים עם כלבם על אחד מספסלי הכיכר, והשכנים היו עוברים ביראת כבוד ומברכים אותם לשלום.
אבל גם שם, מאחורי התריסים הסגורים, לא תמיד היה שקט.
בגידותיו של מונטאן, ובראשן הרומן המדובר עם מרילין מונרו, השאירו עליה צלקת עמוקה.
אי אפשר לספר את סיפורה של סימון סניורה בלי להזכיר את הצל שחצה את נישואיה עם איב מונטאן, הרומן המדובר ביותר של שנות השישים, זה שנרקם בסט הצילומים של הסרט Let’s Make Love בלוס אנג׳לס, בינה לבין מרילין מונרו.
מונטאן, שכבר היה אז אחד הגברים הנחשקים בעולם, נשבה בקסמה של מונרו השברירית, המהפנטת, והיא בו, האמן האירופי הכריזמטי, השונה כל כך מגבריה האמריקאים.
סניורה, שנשארה בפריז, ידעה על הרומן, ואמנם שמרה על איפוק ציבורי, אך כתבה ביומנה ובראיונות מאוחרים על הכאב העמוק שחשה, על התחושה שבגידתו הייתה לא רק במיטה, אלא גם באמונה המשותפת שלהם באהבה ובנאמנות של יוצרים זה לזה. מרילין, כך סיפרה לימים סניורה, “לא הייתה אויבת, היא הייתה עוד אישה אבודה, כמוני לפעמים.”
למרות הכול, עם שובו של מונטאן לפריז, היא קיבלה אותו בחזרה, לא מתוך חולשה, אלא מתוך החלטה מודעת לשמור על מה שבנו יחד, על חייהם ועל שורשי הקשר שלהם.
היא בחרה לא לפרק את הבית, אולי מתוך הבנה ששום אהבה אינה חפה מסדקים, ואולי מפני שהקשר ביניהם היה חזק מכל סערה.
דירתה של סימון סניורה בכיכר דופיין הייתה לא רק מקום מגורים, אלא מעין מראה של נשמתה. בקומה עליונה, מול עצי הערמון והאור המשתנה של נהר הסן, נפרשו חדרים קטנים מלאים ספרים, תצלומים, ותווים של מונטאן
שם מאחורי התריסים העתיקים, נוצרו רגעים של שקט נדיר בין שני אנשים שהיו כל כך חשופים לעולם. אחד הצילומים היפים ביותר שלה צולם ממש שם, סניורה יושבת ליד החלון, מביטה הצידה, עוטפת את עצמה בסוודר פשוט, ובמבט אחד מצליחה לשאת את כל מורכבות חייה: השחקנית והאישה, הכוכבת והבדידות. אור אחר הצהריים שנשפך פנימה דרך הווילון הלבן מעניק לתמונה תחושת אינטימיות, כמעט כמו ציור של חיים שחולפים. כיכר דופיין, בשקט האצילי שלה, שמרה את סודותיהם באצילות המקום שבו התהילה פגשה את היומיום, והאהבה את הפגיעות.
בשנותיה האחרונות חלתה בסרטן אך המשיכה לעבוד, לקרוא ולהופיע.
היא נפטרה ב-30 בספטמבר 1985 בביתם שבכפר Autheuil-Authouillet במחוז יור, בגיל 64 בלבד.
למרות הפגיעות והפרידות, למרות הבגידות והסערות, סימון סניורה ואיב מונטאן קבורים יחד בבית הקברות פר־לאשז בפריז, בקבר משותף ומרגש שמנציח אהבה סוערת אך אמיתית.
כשביקרתי שם, עמדתי מול האבן הממש פשוטה וצנועה שעליה נחרתו שמותיהם זה לצד זה.
לרגע הזמן עצר. חשבתי על כל השנים, הסרטים, האורות הנוצצים והדרמות העצובות ביניהם, וחשבתי איך גם אחרי הכול אהבה, כמו אמנות, אולי אינה מושלמת, אבל היא מה שנשאר, והיא מנצחת
ואם הגעתם עד לכאן ואהבתם, סמנו לי לייק/לב אדום - שאדע ♥
תוכלו גם להירשם בעמוד הראשון לניוזלטר שלי, ותקבלו מייל כשיש פוסט חדש בבלוג.
מוזמנים להציץ באתר ובלוג שלי layzagallery.com
בחנות און ליין הבינלאומית שלי https://layzagallery.etsy.com
ולעקוב אחריי באינסטגרם layzagallery1
תגובות