ציפור קטנה גדולה

.

ב־19 בדצמבר 1915, ברחוב Rue de Belleville 72 שבפריז, נולדה לעולם ילדה זעירה שאיש לא האמין שתהיה לאגדה.

מדרגות הבית שבו נולדה אדית. צילום:עליזה גוטמן

אדית ג'יובאני גאסיון, לימים אדית פיאף, נולדה על רצפת מדרגות, לאם זמרת רחוב ולאב לוליין, למשפחת אמני שוליים שהתקשתה להאכיל את עצמה.

אמה, שראתה בה נטל, נטשה אותה, והיא נשלחה לגדול בבית בושת בנורמנדי אצל סבתה.

בגיל צעיר לקתה בדלקת קרום המוח וכמעט התעוורה, אך שרדה, כמו מתוך גורל שנקבע מראש: לחיות כדי לשיר.

כשהייתה נערה, הצטרפה לאביה והחלה לשיר ברחובות פריז. שם, בסמטאות בלוויל, בין ריחות מרק בצל ועוני רב, הבחינו לראשונה בקול הצרוד והבלתי נשכח שלה.

“אני שרה כמו שאני חיה”, נהגה לומר, בלי מסכות ובלי חרטה.

ב 1935 גילה אותה לואי לפלה, בעל קברט בשאנז אליזה, העניק לה את שמה הבימתי: "לה מום פיאף" , הציפור הקטנה. שנה בלבד לאחר מכן כבר הקליטה תקליט, לבושה תמיד בשמלה שחורה פשוטה ועם עקבים, כמו אבל נצחי.

בהמשך חייה הפכה לדיווה, ועלתה על במות בכל העולם: פריז, לונדון, ניו יורק. בקארנגי הול הקהל עמד על רגליו לכבודה בהתרגשות גדולה

בית הקפה בבלוויל, שבו זכתה להכרה בתחילת הדרך. צילום:עליזה גוטמן

חייה של פיאף היו רצף מתמשך של אהבות גדולות ושברים כואבים.

האהבה הגדולה והמוכרת ביותר הייתה מרסל סרדן, אלוף העולם באגרוף, גבר נשוי ואב. הם התאהבו בניו יורק, אך באוקטובר 1949 מרסל התרסק בטיסה בדרכו אליה.

פיאף התחננה שיטוס ולא יפליגאליה, כדי שיגיע יותר מהר, והוא נענה.

כשגופתו נמצאה, היא נשברה.

מתוך האבל הזה נולד אחד משיריה הנצחיים ביותר: “המנון לאהבה” (Hymne à l’amour). מאז, קולה נשמע כמו אלמנה תמידית.

קול מאד עצוב מאד צרוד אבל עם אופי.

לפניו ואחריו, היו גם אחרים:

מכל הגברים שעברו בחייה, איב מונטאן היה אולי זה שפיאף ראתה בו את ההשתקפות הצעירה של עצמה, כאילו פגשה את עברה בצעיר יפהפה, ביישן ורעב לבמה.

כשהכירה אותו בשנת 1944, הוא היה זמר אלמוני שהתפרנס בקושי מהופעות קטנות. פיאף מיד זיהתה בו כישרון ומיד אימצה אותו, לבמה, ללב ולחיים.

היא הפכה למנטורית שלו, בחרה עבורו תלבושות, לימדה אותו איך להחזיק קהל, ואפילו כתבה לו קטעי במה.

יחד הופיעו בערבים פריזאיים מלאי עשן ומחיאות כפיים, והקשר ביניהם הפך לרומן של תשוקה ותלות.

אך כמו אצל כל מי שהתקרב אליה, האינטנסיביות הייתה גדולה מדי.

הרומן נגמר בסערה.

פיאף, שתמיד שלטה, שלחה אותו לדרכו. היא נשארה לבדה בחדר מלון, והוא מחוץ לדלת, מתחנן, בוכה. היא דחפה אותו החוצה, אך במידה רבה, גם דחפה אותו אל התהילה.

לימים, מונטאן הודה "היא לא רק אהבה אותי, היא יצרה אותי."

והוא צדק. מפגש עם פיאף לא הסתיים לעולם. מי שנגע בה, נשאר מסומן בתהילה ובגעגוע.

והיה גם אחד שיחסו אליה היה עדין, כמעט מחבק, ז’ורז' מוסטאקי, המשורר והמוזיקאי ממוצא יווני-מצרי, צעיר ממנה בשנים רבות. כאשר נפגשו בשנות החמישים, מוסטאקי היה עדיין אלמוני בפריז, והיא כבר אגדה חיה.

היא ראתה בו נשמה משוטטת, והוא ראה בה אישה פצועה שמסתירה את שבריה מאחורי עוצמה בימתית.

אהבתם הייתה קצרה אך עמוקה, מלאה בלילות ארוכים של שיחות ושירים.

מוסטאקי לא היה כוכב כריזמטי כמו מונטאן או סרדן, הוא היה משורר.

הוא כתב עבורה את “Milord”, שיר על אישה ענייה המתבוננת בגבר מהעולם הגבוה, ובו חיבק מוסטאקי את כל בדידותה.

פיאף הפכה את השיר ליצירת מופת. כל מילה שכתב, היא שרה כאילו קרעה אותה מלבה.

לימים, מוסטאקי סיפר:"היא לימדה אותי שהכאב יכול להפוך לזהב, אם מעיזים לשיר אותו."

הם נפרדו בשקט, ללא דרמות, כפי שלא הייתה רגילה. אך הוא נשאר אחד מאלה שהבינו אותה באמת: אישה שנלחמה להיות נאהבת, ושרק על הבמה מצאה מנוחה.

ב־1946, פיאף פגשה בחור צעיר ונמוך ממוצא ארמני בשם שארל אזנאבור.

הוא לא היה כוכב, לא יפה תואר כמו מונטאן ולא משורר רומנטי כמו מוסטאקי, הוא הגיע להיות מזכיר, נהג, איש עבודה. אבל הוא היה הרבה יותר מזה.

אזנאבור הפך לאדם היחיד שראה אותה מאחורי הקלעים של התהילה: את הלילות שבהם כאביה הכריעו אותה, את השתיקות אחרי הופעה, את רגעי הצחוק הישר מתוך ייאוש.

במשך זמן מה היה גם מאהב, אך לפני הכל, היה חבר.

הוא ליווה אותה להקלטות, ניקה עבורה את הדמעות מאחורי הקלעים, ראה אותה מתמוטטת וחוזרת לבמה כאילו נולדה מחדש. הוא זה שאמר עליה: “היא לא שרה שיר – היא חיה אותו. כל לילה, היא מתה מחדש על הבמה.”

פיאף עודדה אותו לכתוב, להופיע, לחלום בגדול. היא אמרה לו: “לעולם אל תתנצל על רגש.” הוא לקח את המשפט הזה איתו לכל אורך הקריירה, והפך לאחד היוצרים הגדולים בצרפת.

לימים כתב אזנאבור:"היא הייתה כאב מהלך, אך כשהיא שרה, הכאב הפך למתנה."

ציור בבית הקפה בבלוויל. צילום: עליזה גוטמן

לאחר שחרור צרפת בסוף מלחמת העולם השנייה, עברה פריז תקופה קשה של חשבונות נפש.

נשים רבות שהואשמו בשיתוף פעולה עם הגרמנים הושפלו בפומבי, חלקן נגררו לרחובות כשראשן מגולח.

גם אדית פיאף עמדה במרכז ביקורת, משום שבמהלך הכיבוש הגרמני המשיכה להופיע, לעיתים גם באירועים שבהם נכחו קציני אס־אס. רבים ראו בכך בגידה, וטענו שחיה ברווחה בזמן שאחרים רעבו.

אבל בניגוד לאחרות, פיאף לא הותקפה ולא גולחה בפומבי הסיבה לכך היא שבמקביל להופעותיה, ישנם עדויות שטענה כי השתמשה במעמדה כדי להבריח מסמכים, לעזור לאסירים צרפתים להשתחרר, ולצלם תמונות זיהוי מזויפות עבור שבויי מלחמה.

אומנים רבים העידו לטובתה, ביניהם מוריס שבלייה, וכך קמה לה מן ההאשמות בלא משפט ציבורי.

פיאף עצמה מעולם לא התנצלה. היא אמרה רק: “תפקידי הוא לשיר. הבמה היא המלחמה שלי

איור דיגטלי-עליזה גוטמן

חייה לא האירו לה פנים.

תאונות דרכים, דלקת פרקים אכזרית, סרטן בכבד, דיכאונות וכמויות עצומות של מורפיום ואלכוהול.

היא שקעה אך תמיד שבה לבמה, רצה על עקבים דקים ושמלה שחורה ועל הבמה הבריאה ופרחה.

בשנת 1962, מותשת ובת 47, נישאה לזמר תאו סרפו בן ה־26.

הם שרו יחד: “À quoi ça sert l’amour?” 

לשם מה נועדה האהבה? אולי כי בלעדיה אין חיים.

ב־10 באוקטובר 1963 מתה אדית פיאף בדרום צרפת.

הכנסייה הקתולית החרימה את הלווייתה, אך העם לא.

והסיפור הוא שבעלה דאז הביא את גופתה לפריז, העיר שאהבה, כדי להיפרד ממנה כפי שהגיע לה.

וכך, ביום למחרת מעל ל־100 אלף איש זרמו אחר ארונה ברחובות פריז עד בית הקברות פר־לה־שז.

גם אני עמדתי שם, ליד קברה. מצבה צנועה, בלי פיתוחים. רק שם Édith Piaf.

ובשתיקה ששם הבנתי: לא צריך פסל כשאת כבר מונומנט בלב העולם.

בבלוויל, ברחוב שבו נולדה, יש כיום שלט פשוט המוקדש לזכרה

.בכיכר Place Édith-Piaf, לא רחוק משם, בית קפה קטן שבו ישבתי, מוקף אהבה שלה.

מוזיאון פיאף ברחוב 5 Rue Crespin-du-Gast  שומר את שמלתה השחורה, מכתבים, כפפות, נעליים, הכל כמו קפוא בזמן. היא כמעט נוכחת

כיכר אדית פיאף. בלוויל פריז. צילום: עליזה גוטמן

החיים בורוד

בסרט “La Vie en Rose” (2007), השחקנית מריון קוטיאר גילמה את פיאף ונכנסה להיסטוריה כשהייתה הצרפתייה הראשונה שזכתה באוסקר על תפקיד בשפתה.

לפני כשנה ראיתי מחזמר על חייה כשהככבת הראשית יונית טובי, היתה הליהוק המושלם לאדית.

העמידה תנועות הגוף והידיים שמספרות סיפור, והקול...וואו איזו קול. מומלץ בחום.

אדית פיאף לא ביקשה רחמים. היא ביקשה רק לשיר.

היא לא התחרטה על דבר.

לא על אהבות, לא על יין, לא על לילות של אובדן, משהו בה מדבר לכל מי שאי פעם כאב, ולמרות זאת המשיך.

היא לימדה אותנו שאפשר להיות שבור, ועדיין לעוף.

שאפשר להיות קטנה, ועדיין להשאיר הד בעולם.

והעולם, עד היום, לוחש אחריה:Padam… Padam…

• ואם הגעתם עד לכאן ואהבתם, סמנו לי לייק/לב אדום - שאדע

  תוכלו גם להירשם בעמוד הראשון לניוזלטר שלי, ותקבלו מייל כשיש פוסט חדש בבלוג.

  
  

  מוזמנים להציץ באתר ובלוג שלי layzagallery.com

  
  

  בחנות און ליין הבינלאומית שלי https://layzagallery.etsy.com

  
  

   ולעקוב אחריי באינסטגרם layzagallery1