לא ידעתי למה לצפות, רק ידעתי שאני מגיעה למוזיאון האורנז'רי, שקשור איכשהו לתפוזים ופרדס, ושאראה בו יצירות של גדולי האומה הצרפתית והעולם האומנותי ושל רנואר שאני מאד אוהבת.
באמצע נובמבר בקור שלא ניתן לתאר, כשהידיים קפואות ועם עשרות שכבות של ביגוד ואביזרי חימום, כשרק העיניים מציצות צעדתי ביחד עם החברות החדשות שלי שהיכרתי רק יומיים קודם למוזיאון האורנז'רי. הגענו לסדנת ציור בפריז, היכרנו בשדה התעופה והשאר יירשם בספרי ההיסטוריה כחווית חיים.
המבנה ממערב ללובר ענק, הכי ענק רחב וגדול שאתם יכולים לתאר לעצמכם, שנבנה במקור כחממה עבור עצי התפוזים שגדלו בארמון הטווילרי.
יש שם את הציור המפורסם של מונה, החבצלות שמונה כשמונה יצירות שמרכיבות יצירה באורך של 100 מטר על פני שני חדרים ענקיים סגלגלים עם אור כמעט טבעי שנותן לי הרגשה שאני בתוך הציור.
בשאר הקומות עשרות יצירות של פיקאסו קלוד מונה סזאן סוטסין סיסלי ומודליאני. עולם !
הרגליים כואבות, צורבות ושורפות ממאמץ הליכה, אבל הלב והנשמה ובעיקר העיניים רוצות לראות עוד ועוד. חווית על לבקר במקום כזה, להרגיש הכי קרוב שאפשר לגדולי העולם באומנות, להתקרב עד שהשומר מצפצף לי במשרוקית שהגזמתי עם המרחק...וכשהוא מתרחק מעט, להתקרב שוב. ככה כמה פעמים ליד הציור המפורסם של רנואר עם האנשים והנשים בבית קפה, עד שניגש אליי ואיים להוציא אותי החוצה. הרגשתי כמו ילדה נזופה בכיתה...אבל זה היה חזק ממני, ולא יכולתי להפסיק.
כשנמצאים במקומות כאלו בולעים הכל, והרבה יותר משאפשר, כי יש הרגשה שלא בטוח שאהיה פה שוב, וכך מעצימים את החוויה.
שניה לפני שרגליים נשרפות מכאב המאמץ, יצאתי החוצה לגנים המדהימים שבנו לכבודה של הגברת קטרינה דה מדיצ'י שהיתה אשתו של אנרי השני והתגעגעה לגנים שהיו לה בילדותה באיטליה.
שלכת בגוונים אדומים צהובים כתומים שרק בפריז אהובתי אפשר למצוא, קור מקפיא ודופק של 150, של לב שמתפוצץ מאושר וחיוך ירח, מצד לצד.
ואם הצלחתי לחייך אתכם, ולהרחיב לכם את הלב אני מזמינה אתכם להמשיך לעקוב אחריי, תמיד שמח וצבעוני אצלי.
תירשמו בשניה וחצי לניוזלטר שלי, ומידי פעם תקבלו איתות עדין על פוסט חדש בבלוג.
צבעים הם חיים ♥
עליזה